יומן אישי - עמוד 6
המשכתי במסעי דרך כפרים ועיירות שאינני זוכר את שמותיהם.
בעודי משוטט בדרכים החלטתי לחזור הביתה ובמקום לפנות מזרחה פניתי מערבה.
כך נתקלתי במחנה צבאי גדול של חיילים פולנים, מבלי לדעת שזה כבר מחנה שבויים פולנים.
שם היה גם אחי הצעיר וגדוד הרגלים השנים עשר שלו.
חציתי את נהר הסאן ליד יארוסלב (Jarosław) והגעתי לתחנת הרכבת, בתקווה לתפוס רכבת לקרקוב. ישנתי את הלילה על הקרקע ולמחרת פגשתי את חבריי מהתיכון מסוכה בסקידזקה (Sucha Beskidzka) שהודיעו לי, שהרכבת אכן נוסעת לסוכה.
לשמחתי, הם לקחו אותי איתם לקרון עובדי הרכבת, ולאחר זמן קצר הגעתי לקרקוב, שם גרו קרובי משפחתי בשדרת סלובצ'ייגו (Alei Słowackiego).
בעיר שררה שלווה מוזרה, אולי אפילו מפחידה וזה כמו מה שקורה בכפר הררי שקט, כאשר מפולת שלג יורדת לפתע ומפתיעה את תושביה באימתה ובתוצאותיה הבלתי נמנעות.
לאחר שהייה של יומיים, הצלחנו לחזור לעיר הולדתנו מאקוב ברכבת. התברר שהמסילה וגם הגשרים לא ניזוקו.
למזלי הטוב, הוריי חזרו מבריחתם. הם הגיעו עד טרנוב וחזרו הביתה ברגל. אבל הם לא יכלו לפתוח מחדש ולהמשיך את עסקיהם משום שהגרמנים, בעזרת מודיעים מועילים מהעיר, הצליחו לסגור ולאבטח עסקים יהודיים.
גם המפעל שלי נסגר, ולמרות ששלט על הדלת ציין שמדובר ברכוש יהודי, הצלחתי להוציא משם את התוצרת המוגמרת ולמכור אותה במקום בעלויות הייצור. בדרך זו, גייסתי כאלף זלוטי.
חומרי גלם כמו ברזל ועץ לא באו בחשבון, שכן הם היו דורשים אנשים רבים ותחבורה, ובנסיבות אלה, זה היה בלתי אפשרי. היו כמה פולנים שרצו להחזיק בבעלות על המפעל שלי.
בינתיים, הגרמנים החלו לגנוב ולגזול כל מה שיכלו. הם חיטטו בבתים יהודיים, גנבו זהב, מצלמות ומעילי פרווה יפים. אנחנו, יהודים מבועתים, לא היה לנו מושג מי הם; עובדי הדואר, הצבא ומשמר הגבול ידעו לאן ללכת; היה להם מידע מפולנים מועילים. אותו גורל פקד גם את הוריי.
מספר גדול מאוד של יהודים לא חזרו הביתה לאחר בריחתם באחד בספטמבר; אפשר אפילו לומר שיותר ממחצית יהודי בישוב עזבו ללא עקבות. אלה שנותרו היו, למרבה הצער, בין העניים והעניים ביותר.
למרות שלחלקם היו חנויות משלהם, הכנסותיהם הספיקו למרבה הצער רק ליום קיום. הם חיו מהיד לפה והמצב החמיר לאחר כניסת הגרמנים, מכיוון שהם לא יכלו להתפרנס והחלו לחיות באומללות, נאלצו להתחיל למכור את חפציהם האישיים, מה שלא הספיק, כמובן, לאורך זמן ולמרבה הצער, לא הייתה עזרה זמינה. צפיתי באנשים האומללים הללו; למרבה הצער, לא היו מקורות לעזרה מאורגנת וגם לא היו הזדמנויות.
אחי התאום נעלם ללא עקבות לאחר פרידתנו ביאברוב.
אחי הצעיר, כפי שנודע לנו, נפל לצערנו באחד בספטמבר 1939 בשלזיה, בעת ששירת בגדוד חיל הרגלים השבעים ושלושה בקטוביץ.
כאשר, לאחר שחזרתי הביתה, לא היו חדשות במשך שבועות, והבטתי מדי יום בפניה הדומעות של אמי האהובה, הבנתי שהיא רוצה לדעת בדיוק מה קרה לו.
פניתי לרשויות המקומיות והצהרתי על רצוני למצוא את אחי הנעדר. קיבלתי כרטיס רכבת חינם לארבעה עשר יום, נסעתי לקרקוב ולקטוביצה, ולבסוף נודע לי ביאבוז'נו מחייל יהודי לשעבר בשם מינצר ( Müntzer), שאחי נהרג באחד בספטמבר ונקבר בקבר אחים ליד מיקולוב (Mikołow).
לרוע המזל, שתיקתי לאחר ארבעה עשר יום הספיקה להורינו המסכנים להבין את מה שקרה לאחי. ראיתי את פניו האפורות של אבי, אדם שרגשותיו והבעותיו לא היו במילים, אלא בפניו. במשך מספר ימים, אבי הלך בראשו מורכן, ללא מילים. אמי, לעומת זאת, בכתה בשקט, אך בכי זה שבר את ליבנו. ידענו שזהו בנה, אהובה מכל.